פסק-דין בתיק בג"ץ 6981/12

השופט א' שהם:

1.        לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, שעיקרה דרישה לקביעת הסדרי חירום זמניים ליצירת קשר בין העותרת 1 (להלן: העותרת) לבנה הבכור, וזאת בפיקוחה של עובדת סוציאלית ממרכז קשר בתל אביב, ועד שיחל הבן בקבלת טיפול נפשי. העותרים 2 ו-3 הם שני ילדיה הקטינים של העותרת, ילידי 2002 ו-2004 בהתאמה. המשיב 2 הוא אביהם של הקטינים.

2.        נדגיש, כי מדובר בעתירה שלישית במספר, שמגישה העותרת לבית משפט זה, במטרה לקבוע הסדרי ראייה בינה לבין ילדיה הקטינים, הם העותרים 2 ו-3, אלא שעתירה זו נוגעת להסדרי הקשר עם בנה הבכור בלבד.

3.        יש להבהיר, כבר עתה, כי דינה של העתירה להדחות על הסף משום שההכרעה בה מצויה בסמכותם של בתי משפט אחרים ולנוכח קיומם של סעדים חלופיים, כפי שהובהר לעותרת בפסקי הדין שניתנו בשתי העתירות הקודמות, שהגישה לבית משפט זה.

4.        ואולם, דומה  כי לאור הצביון הרגשי והרגיש של העתירה, במסגרתה מביעה העותרת את רצונה העז והמובן לראות את ילדה, ולנוכח העובדה כי סוגיית הסדרי הראייה בינה לבין ילדיה כבר נדונה בערכאות שיפוטיות שונות, מן הראוי להדרש בקצרה להחלטות שניתנו בעבר בעניינה של העותרת.

תמצית ההליכים המשפטיים הקודמים

5.        ההליכים המשפטיים בנוגע להסדרי הראייה בין העותרת לבין ילדיה החלו כחלק ממאבק גירושין ממושך שהתנהל בין העותרת לבין אבי הילדים, ובעקבות צו עליו חתומה עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: החוק), המורה על הוצאת שני הקטינים ממשמורתה של העותרת, והעברתם למקלט חירום. צו זה, שהוצא ביום 6.1.2009, מתוקף סמכותה של העובדת הסוציאלית לפי סעיף 11 לחוק, אושר ביום 12.01.2009 בבית המשפט השלום לנוער בתל אביב (בש"א 416/09), לאחר שבית המשפט שוכנע כי "קיימת סכנה תכופה לשלומם של הקטינים".

           ביום 15.2.09, החליט בית משפט השלום לנוער (נ 2001/09), בהסכמת הורי הקטינים, להכריז על הקטינים כ"קטינים נזקקים" מכוח סעיף 2(2)(6) לחוק, והורה על העברתם למשמורת רשות הסעד, ועל המשך שהייתם במרכז החירום. בעקבות המלצת העובדת הסוציאלית, קבע בית משפט השלום לנוער, ביום 29.6.09 , כי שני הילדים ישהו בבית אביהם, וכי הסדרי הראייה בין האם לילדיה יתקיימו במרכז הקשר ברמת גן, על פי החלטת פקידת הסעד ובהתאם למצב הקטינים.

           לאחר העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, קבע בית המשפט, בהחלטה מיום 15.12.2009 (תמ"ש 39605-07) כי בהתאם להמלצת פקידת הסעד "ימונה מומחה שיבחן לעומק את הצדדים והילדים, וייתן המלצות בדבר הטיפול הדרוש לצורך חידוש הקשר בין האם והילדים", ועוד נקבע כי "בשלב זה ועד להחלטה אחרת אני מאמץ את המלצות פקידת הסעד כפי שעלו בדיון היום ולפיהן בשלב זה לא יתקיימו ביקורים".

           ביום 7.2.2010, הוגשה עתירתה הראשונה של העותרת לבית משפט זה (בג"ץ 1316/10) במסגרתה היא ביקשה, בין היתר, כי יבוטל הצו מיום 6.1.2009, וכי תבוטל הכרזת הילדים כ"קטינים נזקקים" ואלו יושבו למשמורתה. בהחלטת בית המשפט, מיום 8.3.2010, נקבע, כי תקיפת ההכרזה אינה רלוונטית עוד לאור ההתפתחויות שחלו בתיק, וכי השגות על החלטות בית המשפט לענייני משפחה יש להעלות באמצעות פנייה מתאימה לבית המשפט המחוזי או, במקרה הצורך, במסגרת עיון חוזר בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה. עוד הובהר בהחלטה, כי בית משפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה, "וטוב תעשה העותרת אם תשתף פעולה עם המומחה שמינה בית המשפט..".

           בהמשך, קיימה העותרת מספר מפגשים עם בנה הצעיר, אשר הסכים להפגש עימה, בפיקוחה של פסיכיאטרית, שמונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לאחר שהפסיכיאטרית ביקשה להשתחרר מתפקידה, והעותרת הביעה התנגדות למינויו של מומחה אחר, קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביום 19.6.2011 (תמ"ש 1518-04-10), כי על הצדדים להגיע להסכמה, באשר לזהותו של פסיכיאטר חלופי, אשר יפקח על הביקורים.

           יצויין, כי בין לבין הגישה עותרת שלוש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 5.7.2011 (עמ"ש 26480-11-10; רמ"ש 22183-03-11;רמ"ש 44012-03-11). בקשת רשות ערעור על החלטה בית המשפט המחוזי, נדחתה, אף היא, על ידי בית משפט זה, ביום 26.10.11 (בע"מ 5250/11).

           בעקבות החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.6.2011, הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי, וכן עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 4613/11), במסגרתם ביקשה העותרת כי ילדיה יועברו למשמורתה, וכי יאפשרו לה להפגש עימם לאלתר. לאחר דיון בעתירה, קבע בית משפט זה, ביום 19.09.2011, כי השאלות שמעלה העותרת מצויות בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, שעל החלטותיו ניתן לערער או לבקש רשות ערעור. עוד הוסיף בית המשפט, כי "מן הדיון שהתנהל בפנינו ומן הכתובים שקראנו הבנו כי בין רשויות הרווחה לבין העותרת קיים סכסוך עמוק בשל פגיעות שפוגעת העותרת בדרכים שונות בעובדי הרווחה שאינם מוכנים עוד לטפל בה...העותרת אינה זכאית לפגוע בעובדי הרווחה...ועם כל זאת-אם תביע העותרת רצונה בעתיד לשוב ולהסתייע בשירותי הרווחה ראוי לעשות כל מאמץ לאפשר זאת, ולו באמצעות לשכת רווחה נוספת שטרם טיפלה בעותרת".

           ביום 13.11.2011, ולאחר שנדרש לחוות הדעת של הגורמים הטיפוליים, הכריע בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 39605-07) בתביעת המשמורת שהגיש המשיב 2. בית המשפט קבע בפסק הדין כי המשמורת הקבועה על שני הילדים הקטינים תינתן למשיב 2, וכן הוא הסמיך את פקידת הסעד "להמשיך ולקבוע את היקף הביקורים בין האם לילדים במרכז הקשר, הן מבחינת מינון הביקורים והן את אורכם", כשתוקף המינוי הוא לשנתיים. עוד הומלץ לעותרת לשתף פעולה עם פקידי הסעד "למרות המשקעים הרבים וטענותיה הקשות כלפיהם".

           ערעור העותרת על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ביום 13.2.2012 (עמ"ש 40609-11-11), ובקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק הדין בערעור, נדחתה אף היא, ביום 3.4.2012 (בע"מ 1414/12). בהחלטה בבקשת רשות הערעור ציין בית משפט זה, כי: "ניכר כי במשך הליכים משפטיים רבים ובמספר ערכאות שיפוטיות ניתנו למבקשת הזדמנויות נאותות להציג את טיעוניה...וודאי שרצונה העז לחיות עם ילדיה הובא בחשבון..", ואולם מאחר שבקשת העותרת לא העלתה כל שאלה משפטית או ציבורית, אלא היוותה "בקשה אופרטיבית בענייני משמורת והסדרי ראייה" , החליט בית המשפט לדחותה.

           ביום 29.12.11, לאחר כחודשיים, במהלכם התקיימו מפגשים חד שבועיים בין העותרת לבנה הצעיר במרכז הקשר, התכנסה ועדת התסקירים לשם גיבוש המלצות בנוגע להסדרי הראייה עם שני הילדים, וזאת בנוכחות העותרת, בא כוחה והמשיב 2. מהודעת משרד הרווחה לבית המשפט לענייני משפחה, מיום 8.1.2012, עולה כי בנוגע להסדרי הראייה עם הבן הצעיר החליטה ועדת התסקירים, בהסכמת ההורים, על הארכת משך המפגש בינו לבין העותרת ועל שינוי שעת המפגש. בקשת האם להרחיב את תדירות המפגשים, כך נקבע, תישקל בהמשך, לאור מספר פרמטרים. באשר לבן הבכור, הוסכם עם ההורים לטפל בו "ללא קשר לנושא הסדרי הראיה" .

           העותרת הגישה תביעה נוספת לבית משפט לענייני משפחה (תמ"ש 47888-11-11), בנוגעת להסדרי הראייה עם ילדיה, בה ביקשה, בין היתר, לקבוע הסדרי ראייה מיידיים בינה לבין בנה הבכור. יצויין, כי טרם הדיון בתביעה, ביקשו גורמי הרווחה מבית המשפט כי ייטול לידיו את הסמכויות לשינוי היקף הסדרי הראייה , אשר הוענקו  להם בפסק דינו מיום 13.11.11.

           בהחלטה מיום 5.3.2012, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא "מאמץ את המלצת פקידת הסעד כפי שכתבה במכתב מיום 1.3.2012 כי: 'הסיכוי היחיד להערכתי לאפשר חידוש הקשר (עם בנה הבכור- א.ש.)...הינו הרגעת המערכת המשפחתית והפסקת התביעות המשפחתיות לאורך זמן'. לפיכך בשלב זה ימשיכו הסדרי הקשר במתכונת הנוכחית כפי שהמליצה פקידת הסעד". עוד הורה בית המשפט לפקידת הסעד, להגיש עדכון בעניין הטיפול בשני הילדים, בתוך ששה חודשים.

           יצויין, כי ערעורה של העותרת לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 34973-06-11) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.6.2011, נדחה, כאשר בית משפט מבהיר, כי "קביעת הסדרי הראייה והמפגשים היא על בית המשפט קמא".